עם התיק על הגב ומזוודה בידי הימנית, צעדתי לאורכו של הגשר התלול והארוך כשנהר הַגְּנָגּס מתחת לרגליי. הבחנתי במספר תרמילאים ישראלים מתקדמים לכיווני. עוד לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה במטרה לשאול על מקום מומלץ להעביר בו את הלילה, אחד הבחורים תפס את תיק הגב שלי ובחורה נוספת תפסה את ידי והפצירה בי להתלוות אליהם.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי, משועשע מההתרחשויות אך מותש מאוד.
"לשקיעה", שניים מהם ענו לשאלתי בתיאום מושלם. עשינו את דרכנו ברחובותיה של רישיקש, באזור לקסמן ג'ולה, שלרגע הזכיר לי את התחנה המרכזית בעפולה. לפתע שמעתי את קולו של דודו טסה בוקע מאחת המסעדות בפינת הרחוב. הרמתי את ראשי וראיתי 'חדרים להשכרה, חדרים ממוזגים, חומוס, סביח, ג'חנון בשבת', והכול בעברית. עברית הייתה בכל מקום. לכל כיוון שאליו פנה ראשי על הקיר הייתה עברית. רק כאשר סובבתי את ראשי לעבר הסמטאות הקטנות יכולתי להבחין בשלטים בשפה ההינדית. הרגשתי שאני נמצא ברישיקש, פינת אלנבי.
בעודנו עושים את דרכנו מחוץ לעיר ואל תוך היער, נשמעה מוזיקה ממרחק. ככל שהתקדמנו יכולתי לשמוע את עצמת המוזיקה גוברת. המשכנו להתקדם עד שכבר בקושי ניתן היה לשוחח, לבסוף אחד הבחורים הניח את תיק הגב שלי על הרצפה והכריז שהגענו.
סובבתי את ראשי וראיתי פייה רוקדת עם אינדיאני. הבחנתי בבחור עירום כביום היוולדו רוקד בתוך שלולית. 'חיליק לא תתפוס אותי' היה מודפס בצבעים עזים על חולצתו של הבחור שרץ מימיני, אחריו רדפה בחורה שענדה על גופה כמות כה גדולה של צמידים ושרשראות שלרגע הייתי סבור שהתחפשה ללוכד חלומות. המוזיקה הייתה כה חזקה שלא יכולתי לשמוע את מחשבותיי. לא האמנתי שיש מספיק חשמל בהודו המסוגל להכיל את כמות הדציבלים הזאת.
איפה אני? לאן הגעתי?
עמדתי עם המזוודה השחורה בידי, מנסה להבין כיצד אני משתלב בתוך בית המשוגעים הזה. לפתע אחזה בידי בחורה מסתורית שמשכה אותי מחוץ למרכז ההתרחשות. התרחקנו מהרמקולים הגדולים שעמדו במרכז הרחבה ושוב יכולתי לשמוע את מחשבותיי. עיניה היו כחולות ושערה היה חום כהה. גובהה היה לא יותר ממטר וחמישים, מסוג הבחורות שעושות יותר רעש מהגובה שלהן.
"היית לגמרי אבוד שם. כמו הורה מלווה", אמרה.
"זה היה עד כדי כך שקוף?"
"יש לך מזל שפגשת אותי. זה יום המזל שלך", היא פתחה את כף ידי והניחה בתוכה כדור קטן ולבן.
"אני לא... עושה דברים כאלה", ניסיתי להתחמק.
"ידעתי שאתה הורה מלווה", צחקה. נזכרתי שוב בתחנת הרכבת בדלהי, כשהסתובבתי במעגלים סביב עצמי.
"זה יום המזל שלך, באיה", היה אחד המשפטים הראשונים שאמר דיוויד בפגישתנו הראשונה. לא האמנתי לדבריו באותו הרגע, אך בדיעבד התברר שאכן היה זה יום המזל שלי.
"מה כבר יכול לקרות? יש כאן פיות, אינדיאנים, עירומים, אבל אין כאן גנבים. אני מבטיחה שלא יקרה כלום למוצ'ילה שלך ולא למזוודה שלך שצועקת כמה אתה איש חשוב". הרגשתי מעט נבוך כאשר הבנתי כמה מגוחך אני נראה עם המזוודה בין כל המשוגעים האלה.
"אז מה אתה אומר?" דחקה בי פעם נוספת והחזיקה את כף ידי השמאלית שאחזה בכדור הקסם שלה.
מה יכולתי להגיד? מצד אחד, עם חמשת אלפים דולר בכיס הג'ינס יכולתי לדמיין את עצמי בולע את כדור הקסם הלבן ובשלב מסוים בלילה משליך מאות דולרים לעבר הבאבות המתפללים על גדת הנהר ובמחשבה שנייה, רציתי להיות חלק מבית המשוגעים הזה. הרגשתי שאני עומד בשער, המפתח בכף ידי, וכל שעליי לעשות היה לסובב אותו ולפתוח את השער.
בגיל שמונה התחפשתי ללוחם אינדיאני במסיבת פורים, והחלטתי להצטרף שוב למערב הפרוע, רק ללילה אחד, בגיל עשרים ושש.


* מחיר: 60 ₪ (בהקדשה אישית ממני + משלוח עד הבית)