יצאתי מסוכנות הנסיעות במטרה למצוא מקום לישון לימים הקרובים, כל הרכוש שהיה ברשותי היה אלפיים הרופי שנתן לי אמיטאב רגע לפני שנפרדנו. ידעתי שעליי למצוא גסט האוס בסיסי וזול לימים הקרובים עד שכספי יגיע, ולכן מצאתי את הגסט האוס הזול ביותר באולד מנאלי, וכאמור ויתרתי על המותרות הקיימים במקלחת ושירותים בתוך החדר. למזלי, מיטה – הייתה בחדר. המזרן היה קשה יותר מטריגונומטריה, והמקלחת הגיעה בצורת דלי מים קרים, אך אלו היו המותרות שיכולתי להרשות לעצמי באותה העת. בזמן ששוטטתי בין החנויות והרוכלים השונים באולד מנאלי, הבחנתי בחבורת נזירים טיבטים המתקדמים לכיווני והחלטתי לבחון אותם מקרוב – קרחת, גלימה כתומה המכסה כמעט את כל גופם וסנדלי שורש? הרמתי את ראשי והבחנתי בין הנזירים הטיבטים בבחור שעשה רושם כבן העדה התימנית.
נזיר טיבטי מקריית עקרון? לא היה לי מושג שגם בצפון הודו נהגו לחטוף ילדים תימנים.
המשכתי הלאה נחוש בדעתי לגלות את הסיפור מאחורי מה שראו עיניי בזה הרגע, ומיד הבחנתי בשתי בנות ישראליות המתקרבות לכיווני.
"בדיוק הלכתי לאורכו של הרחוב ובדרך לכאן נתקלתי בחבורה של נזירים..."
"פגשת את בועז?" קטעה אותי אחת מהן.
"בועז?" שאלתי בשקיקה.
"בועז הנזיר הטיבטי", ענתה הבחורה השנייה שלרגע העניקה את התחושה המוטעית שהיא ובועז הנזיר הכירו בבסיס שיזפון בדרום הארץ.
"הוא בחור ישראלי שהגיע לכאן בטיול אחרי צבא וכבר שלוש שנים נמצא בנדר של שתיקה", המשיכה בחורה א' לספר, "קוראים לו בועז ג'רבי ולפני שהגיע לכאן התגורר עם משפחתו בראש העין. שמעתי שההורים שלו הגיעו עד מנאלי בשנה שעברה כי לא שמעו ממנו זמן ממושך, אבל הוא אפילו לא הסכים להיפגש איתם".
"הוא סוג של אגדה כאן", המשיכה בחורה ב', "כולם מכירים את בועז הנזיר הטיבטי".
למחרת בבוקר עשיתי את אותו המסלול במורד הרחוב ושוב הבחנתי בחבורת הנזירים הצועדים במעלה הרחוב ואת בועז החטוף צועד ביניהם, מנסה שלא לבלוט יותר מדי לעין, נראה לא שייך. וברגע אחד, כהבזק המצלמה, הכול התבהר לי. נראה שהחלה התגבשות חוליית טרור לא הרחק מן הגבול הפקיסטני, והקבינט בקריה קיבל החלטה שלא לקחת סיכונים מיותרים ולשתול שם אחד משלנו. סוכן מוסד. אין שום היגיון אחר בסיפור הזה.
אני מסרב לקבל את העובדה שבחור תימני בגיל העמידה (כבר עסקנו בגיל העמידה) יקבל על עצמו נדר של שתיקה. הרי שזו תהיה מכה קשה ביותר לז'אנר הזמר הים תיכוני בישראל. הגיתי תכנית שמטרתה לחשוף את בועז סוכן המוסד. בכל מקרה היה עליי להעביר מספר ימים עד שאקבל את הכסף שנשלח אליי מהבית.
למחרת, באותו מקום ובאותה שעה, הלכתי במסלול הקבוע במורד הרחוב, והנה פעם נוספת חבורת הנזירים עושה את דרכה במעלה הרחוב הארוך והצר לאחר תפילת הבוקר, מדויקים כשעון טיבטי.
"אני יודע על הפקיסטנים", סיננתי לעברו של בועז, אך הנזירים המשיכו לצעוד כנמלים. "אני יודע על הפקיסטנים", חזרתי על דבריי פעם נוספת אך שום תגובה, הנזירים הטיבטים המשיכו בדרכם.
"בועז, נשלחתי מהקריה להחזיר אותך הביתה, דואגים לך חבר", הסתכלתי לעברם של הנזירים אך בועז לא הניד עפעף, בעודי צופה בחבורת הנזירים מתרחקת ממני.
התבדיתי לגלות שיש נזיר טיבטי מראש העין, אולי חלקם מחפשים משמעות מעבר לבצקי המלאווח ואולי בכל זאת יש כאלה התוהים אם יש תשובות מאחורי החריף שבסחוג.

צילום: Matteo Colombo