פרק 2 - נמסטה בתל אביב



המילה חופשי החלה לפתע להתנגן טוב יותר בראשי. אני חושב שבעולם שבו אנו חיים כמעט בלתי אפשרי להיות אדם חופשי בגלל הקלות להתמכר לשגרה, משעממת ככל שתהיה. בית ספר, צבא, לימודים, קריירה. אפילו מעט מבני המזל שפגשתי בחיי לא זכו להיות חופשיים למשך יותר מכמה חודשים בין שלב לשלב. והיום אני לפתע מרגיש חופשי, ללא טלפון, בלי כבלים ובלי לוויין. גופי היה עייף אך ההתרגשות מנעה ממני להירדם. ניגשתי למטבח כדי להכין לעצמי פרוסה עם קוטג' ועגבנייה, אך הקוטג' אזל והעגבניות כבר שינו צורתן. החלטתי לרדת למטה כדי למצוא משהו קטן לאכול. הלכתי ביהודה המכבי ועצרתי בפיצוצייה הראשונה שנקרתה בדרכי, תפסתי מיד כמה שקיות של חטיפים מלוחים וניגשתי לדלפק, מאחוריו עמד המוכר האדיש שצפה בטלוויזיה שהייתה תלויה כמאוורר תקרה מעל ראשו.
"עשרים וחמישה שקלים", הואיל בטובו להתייחס אליי לאחר מספר שניות של המתנה. הנחתי בידו את הסכום המדויק והתחלתי לעשות צעדיי לכיוון היציאה.
"נמסטה, קרא לעברי בקול חלש.
"סליחה?" לא הייתי משוכנע שפנה אליי למרות היותי האדם היחיד בחנות.
"נמסטה. אתה נוסע להודו, נכון?"
"איך אתה יודע שאני נוסע להודו?" שאלתי את הבחור, והוא מיד התקרב והניח בידי את כרטיס הטיסה שככל הנראה נפל מהארנק בזמן ביצוע התשלום.
"אז זו הפעם הראשונה שלך בהודו?" שאל ועיניו האדישות נפתחו לפתע לרווחה.
"כן, זו תהיה הפעם הראשונה".
"ולא האחרונה", הכריז חד-משמעית.
"טיילת כבר בהודו?" שאלתי את הבחור, והוא החל לספר שביקר בתת-היבשת כבר פעמיים וברגע שיחסוך מספיק כסף יחזור להודו בשלישית.
"מה מיוחד כל כך במדינה הזאת?"
"אי אפשר להסביר במילים – הריחות, הצבעים, הניחוחות", אמר בחיוך רחב מפה לאוזן ולא הייתי בטוח אם הוא מתאר מדינה או אבקת כביסה. "אם תספיק להגיע לגואה, תבקר את סאי בחנות הנעליים שלו על קו החוף באנג'ונה. תגיד לו שלא שכחתי את מאתיים הרוּפּי שהוא חייב לי הנוכל", הפציר בי והרים את ראשו בחזרה לעבר מסך הטלוויזיה התלוי מהתקרה.