פרק 3 - "ארזת לבד?"



"אדוני, האם ארזת לבד?" נשאלתי פעם נוספת על ידי אשת הביטחון המנוכרת בתור לבידוק הביטחוני.
"בטח, בטח שארזתי לבד", עניתי לשאלתה וחשבתי שזה יהיה מעט ילדותי בשביל גבר בגיל עשרים ושש להודות שאמו השתתפה באריזת התיק שלו. אף על פי שאם המילה האחרונה באריזת התיק הייתה שייכת לאמי, הייתי עולה למטוס עם ארבעים קילו של ציוד בתיק הגב, רק ליתר ביטחון.
הלכתי בזריזות לפאב אשר נמצא באזור מבודד יחסית בדיוטי פרי העמוס וביקשתי את הצ'ייסר הכי חזק שיש להם, ושיהיה כפול. הייתי לחוץ והרגשתי שראשי טרוד במחשבות לא חשובות. הברמן הניח את הצ'ייסר על השולחן והמתין שאסיים לשתות אותו כדי להגיש לי חשבונית על סך חמישים שקלים.
"חמישים שקלים?" שאלתי בפליאה וחשבתי בלבי שזהו סכום ששווה כמעט אלף רופי.
מימיני ישב בחור לא מבוגר, לא יותר מבן שלושים, הוא היה לבוש חליפה מחויטת ומצויד במזוודה שלא עזבה את ידו לרגע ועשה רושם שהוא סוחב איתו את הסכם אוסלו במזוודה הקטנה. היה נראה שהבחור כבר שתה מספר לא קטן של צ'ייסרים בחמישים שקלים.
"לאן אתה?" פנה אליי רגע לאחר שלגם חמישים שקלים נוספים למורד גרונו.
"דלהי, ואתה?"
"מנהטן. סנטרל פארק, מדיסון סקוור גארדן, ג'אז בטיימס סקוור. אין יותר טוב מזה", הכריז בקול מתנשא שהותיר בי את הרושם שהגיע ממעמקי הרצליה פיתוח.
דלהי, חשבתי לעצמי, אולי יש יותר טוב מזה.
"קריאה אחרונה לנוסעי טיסה חמש שלוש אחת של אל על לדלהי", נשמע קולו של הכרוז ברחבי הטרמינל. שילמתי בזריזות את החשבון ועשיתי דרכי לשער ההמראה.
בתור לבדיקה הביטחונית האחרונה בהחלט כולם עומדים מחויכים – תרמילאים, משפחות עם ילדים, אנשי עסקים ואפילו היה נזיר אחד בקהל. נשמע כמו התחלה של בדיחה. חיכיתי שכולם יעלו למטוס ורק לאחר מכן עליתי בעצמי, כפי שאמא לימדה אותי, תמיד לעלות אחרון בשביל המזל. רגע לפני שהצגתי בפניו את כרטיס הטיסה, שאל איש הביטחון על מטרת ביקורי בהודו. לרגע חשבתי לספר על היותי פעיל מטעם עמותת הפרות הקדושות, אך זנחתי את הרעיון במהרה וסיפרתי לו שאני נוסע לחופשה. איש הביטחון בחן למשך כמה שניות אם אני דובר אמת, אך כשהבין שאין לי עניין להרוויח עשרה רופי לשעה בעבודה לא חוקית בהודו, אישר לי לעלות למטוס.
אין זה משנה אם אתה הנוסע המתמיד של אל על או כמה פעמים טסת בחייך, תמיד בזמן העלייה לגוף המטוס תחוש עקצוץ קל באצבעות ידיך. התיישבתי במקומי ליד החלון בשורה העשרים וארבע והכיסאות הצמודים אליי היו ריקים. מי ישב לידך זו סוגיה שתמיד עולה ומטרידה רגע לפני העלייה המיוחלת למטוס. האם תהיה זו אשת העסקים היפיפייה שתישן כבובה למשך שמונה שעות הטיסה או הבחור המוזר המתגורר בחווה האקולוגית שבנה במו ידיו ודחפוריו במושב בעמק חפר ויחליט לעדכן אותי בסיבות לכך שבנה מקלחת מבקבוקים ממוחזרים ובכך יצליח להוציא את החשק המועט שנותר בי להמשיך ולמחזר בקבוקים למשך שארית חיי. אולי יהיה זה ילד קטן ובכיין שיבעט בכל העולה על רוחו למשך שמונה השעות באוויר, ואולי יהיה זה הנזיר שפגשתי בתור לבדיקה הביטחונית שירביץ בי מעט תורת בודהיזם שתגרום לי להתחיל לאכול תמרים ולהפסיק לאכול בשר, כפי ששרים גלעד כהנא ושאר הג'ירפות. לבסוף אלה היו זוג הודים לא מבוגרים במיוחד, פחות או יותר בגילם של הוריי, ונראה היה כי הם נמלטו מהשמש הקופחת של דלהי ישירות לחום התל-אביבי. הגבר לבש חליפה חומה וענד עניבה שחורה והאישה לבשה שמלת סארי בצבעי ירוק וחום שליטפה את רצפת המטוס. הסארי הוא בגד הודי מסורתי לנשים, העשוי מיריעת בד ארוכה וצבעונית הכרוכה סביב גוף האישה.
"ברוכים הבאים לטיסה מספר חמש שלוש אחת מתל אביב לדלהי", הכריז הקברניט בקולו מלא הביטחון, ודיילות המטוס החלו בריקודן המסורתי המלווה למנגינה "כאן, כאן, וכאן נמצאות יציאות החירום". במושב שמאחוריי ישב בחור בעל שיער ארוך ששידר תחושה שהוא נוסע מלווה בלא מעט ספקות לטיול אחרי צבא ובמשך הנסיעה כולה התנועע ללא הפסקה ובעט בגב המושב שלי.
עוד שמונה שעות המטוס ינחת בדלהי וכל אחד ילך לדרכו – הנזיר יעשה דרכו למקדש הקרוב, אשת העסקים תיגש לעסקיה וזוג ההודים יחזרו לשגרת חייהם.